יצחק קצנלסון, גטו ורשה 1943, ציור לאה לילינבלום
כָּךְ, כָּךְ הֵחֵלּוּ הַדְּבָרִים מִיָּד בְּרֵאשִׁיתָם... אָמְרוּ, שָׁמַיִם, לָמָּה? הַגִּידוּ, עַל שׁוּם מָה?
הוֹי! לָמָּה זֶה בִּמְלוֹא תֵּבֵל רַבָּה כַּבּוּז הַזֶּה עָלֵינוּ יִשָּׁפֵךְ?
הָאֲדָמָה חֵרְשָׁהּ-אִלְּמָה וְהִיא כְּשֶׁתֻּמַּת עַיִן... אַךְ אַתֶּם, שְׁחָקִים, עֵינְכֶם לֹא עֲצוּמָה,
הֵן רְאִיתֶם, הִבַּטְתֶּם מִמַּעַל, וְלֹא חַלָּתָם, וְלֹא רְגַזְתֶּם לָקוּם וְעַל פִּיכֶם לְהֵהָפֵךְ!
יצחק קצנלסון [מתוך 'השיר על העם היהודי שנהרג]
הומאז' לקצנלסון
מוסיקה
מאיה בלזיצמן : זמרת,צ'לנית, מוסיקאית
מאיה בלזיצמן ומתן אפרת ,צילום:תמר עידו
"דמיונם של הרוצחים עולה תמיד על דמיונם של הנירצחים"
[לאה גולדברג]
מישהו
בתחילה מצפים לנצח, אחר כך מצפים שהאויב יפסיד,
אחר כך מרוצים שגם הוא סובל,
לבסוף מתפלאים על כך שכולם הפסידו...
[קרל קראוס- סטיריקן, מחזאי, עיתונאי יהודי אוסטרי 1874-1936]
רישומים מרסל ינקו
"את הרישומים האלה עשיתי בתוך שבוע ב-1940 ברומניה אחרי הפוגרם שנערך ביהודי בוקרסט, כשעליתי לארץ ישראל בשנת 1941 הראיתי אותם לכמה אמנים פה בארץ וכולם אמרו שאעזוב את זה, שאף יהודי לא רוצה לראות את זה [...] רציתי להדפיס אותם במיליונים ולחלק בכל העולם..." [מרסל ינקו]
שיר ערש , מילים נתן אלתרמן, מוסיקה: סשה ארגוב
מה הייתה המילה שואה
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן, חֻרְבָּן;
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה
לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.
מָה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבַּן
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן?
מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב,
שֶׁהַלְּוַאי וְלֹא יָבוֹא.
מָה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה?
הִיא הָיְתָה מִלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל,
מַשֶּׁהוּ עִם הֲמֻלָּה.
[מאיר ויזלטיר]
היי שקטה, מילים: רחל שפירא
ורשה , 1939
הָיֹה הָיְתָה פַּעַם עִיר וּבָהּ רְחוֹבוֹת רְחָבִים,
בָּתִּים נָאִים, וּבַחֲצֵרוֹת הַפְּנִימִיּוֹת הוֹפִיעוּ לֵיצָנִים
וְנַגָּנִים מָשְׁכוּ בְּקֶשֶׁת הַכִּנּוֹר.
רֵיחַ חַמִּין נִשָּׂא בָּאֲוִיר הַסְּתָוִי. נָשִׁים טוֹפְפוּ
בְּנַעֲלֵי עָקֵב וּבִשְׂמָלוֹת פִּרְחוֹנִיּוֹת,
הַגְּבָרִים הִתְהַדְּרוּ בַּחֲלִיפוֹת וַעֲנִיבוֹת.
בַּגַּנִּים, בֵּין עֵצִים בַּשַּׁלֶּכֶת הִשְׁתּוֹבְבוּ יְלָדִים,
בְּבָתֵּי קָפֶה הוֹמִים הֻגְּשׁוּ עוּגוֹת קְרֶם וְשׁוֹקוֹלָד.
אֹשֶׁר כֹּה רַב. ופִּתְאוֹם
חֲנוּת הָעוּגוֹת נִסְגְּרָה,
כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם דָּבְקוּ בְּלוֹבְשֵׁי הַבְּלוֹאִים,
רְחוֹבוֹת הִתְרוֹקְנוּ, שִׁלְדֵי בָּתִּים קָרְסוּ,
לֶהָבוֹת לִחֲכוּ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתָר. שֶׁמֶשׁ שְׁחוֹרָה
אִיְּמָה בַּשָּׁמַיִם. דִּמְמַת מָוֶת
פָּסְעָה עַל קַבַּיִם בָּעִיר הָרֵיקָה.
וַאֲנִי נוֹלַדְתִּי.
[חוה ניסימוב]
מתוך:אין לי בית ,ספרי עתון 77 ,2013
שער הרחמים, מילים: אהוד בנאי
הגענו לחורבה אחת של אבנים גדולות. על הקירות שבפנים ניכרים היו סימנים של דם קרוש מדם הקדושים ששחטו את עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם שלא יפלו בידי הארורים.
וריח של שריפה היה מפעפע מתוך החורבה, שאחר ששחטו הקדושים את עצמם הציתו עליהם הארורים את בית הכנסת. על ההיכל הייתה תלויה פרוכת כבדה. לשעבר הייתה לבנה ועכשיו היא שחורה. וסימנים של דם קרוש ניכרים היו עליה מן הקדושים אשר הגיע דמם על הפרוכת.
[ש"י עגנון]
קרב יום