יצחק קצנלסון (1885-1944)
יצחק קצנלסון [ביידיש קאַצענעלסאָן ], משורר עברי ויידי. נולד בקארֶליץ (פלך מינסק) שברוסיה הלבנה בי״ח בתמוז תרמ״ה, 1 ביולי 1885. את חינוכו העברי רכש אצל אביו, יעקב בנימין קצנלסון (1859–1930), מורה וסופר משכיל. מ-1896 חי עם משפחתו בלודז׳.
ביכורי שיריו התפרסמו בעיתונות הילדים העברית מ-1899, ובמהרה נודע כאחד הבולטים בקרב הדור הצעיר של המשוררים, שהחלו את דרכם בפתח המאה העשרים בסימן השפעתה של שירת ביאליק. בתוך החבורה הזו התייחד קצנלסון בנעימתו הקלילה, ולא אחת ערך פארודיות שובבות על שירת האהבה, הנוף וההגות של בני דורו. משכינס את שיריו בספר ״דמדומים״ (2 כרכים, 1910) נקבע דיוקנו הפיוטי לשנים רבות כמְבַטֵא המובהק של חדוות החיים, האופטימיות, המשובה וההומור. באותה העת כינס את שיריו המוקדמים ביידיש בספר ״די זון פערגעהט אין פלאמען״ (השמש שוקעת בתוך להבות, 1909).
את יצירתו הספרותית בין שתי מלחמות העולם ייחד במידה רבה לתחום הדרמה האקטואלית מזה והמקראית מזה. מן הסוג הראשון יצוין המחזה ״תרשיש״ (1921), העוסק ביחסים הסבוכים בין פולנים ויהודים בפולין שאחרי מלחמת העולם הראשונה; ומן הסוג השני – המחזות ״הנביא״ (1922) ו״אמנון״ (1937). נוסף על כך התמסר לתרגום שירי היינריך היינה לעברית, ובמבוא לקובץ התרגומים (״ספר השירים״, 1924) חשף את קרבתו הנפשית העמוקה להיינה ושיריו.
כל השנים הוסיף קצנלסון לכתוב שירה מקורית, אך מכיוון שלא כינס אותה בספרים לא הותירה רישום של ממש, אם כי כמה וכמה משיריו הליריים ומשירי הילדים שלו זכו ללחנים פופולריים והושרו הרבה בעיקר בארץ-ישראל. המשורר עצמו, שהיה מקורב כל השנים לתנועה הציונית החלוצית בלודז׳, שקל לעלות לארץ ישראל, ואף ביקר בה פעמיים (1924, 1934), אך מסיבות שונות לא מצא בה את מקומו.
ב-1938 זכה להוציא מהדורה כוללת של שיריו העבריים בשלושה כרכים, אך בשל העיתוי האומלל לא זכו הספרים לתפוצה ולתהודה כלשהי, והעותקים הספורים שהגיעו לארץ-ישראל הם היחידים ששרדו. משום כך טושטשה ההבחנה בקדרות מנבאת-הרעות שהשתלטה על שירתו בשנות השלושים, ורבה הייתה ההפתעה כאשר דווקא קצנלסון, אותו זמיר קל וחינני לכאורה, התגלה בתקופת השואה ואחריה כמקונן הטראגי הגדול על העם היהודי שנהרג.
נטייתו אל העיצוב החינני הקל של ההווי העממי ניכרה גם בפיליטונים מחיי העיירה שפרסם בעיתונות, ביצירות הפרוזה האוטוביוגרפיות ״בגבולות ליטא״ (1909) ו״גלות״ (1911), וכן במחזותיו (כגון ״קאַריקאַטורען״, ״דעקאַדענט״ ו״בחורים״, כולם מ-1909), שפורסמו בדרך כלל במקביל בעברית וביידיש.
לאחר שירות צבאי קצר וניסיון-נפל להשתלב בעבודה בתעשיית האריגים בלודז׳, פנה ב-1906 לתחום החינוך, ובתוך כמה שנים הקים עם בני משפחתו מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים – גן-ילדים, בית-ספר יסודי וגימנסיה שפעלו בניצוחו עד 1939. מתוך עבודתו הפדגוגית צמחו כתיבתו המסועפת לילדים המחזיקה 34 ספרים וחוברות, וכן סידרת ספרי לימוד עבריים לגילאים שונים מפרי עטו.
בצד הספרות והחינוך התמסר לאהבתו השלישית – התיאטרון, כמחזאי, במאי ושחקן. בתחילת המאה העשרים הקים בלודז׳ חוג דרמטי שהעלה ממחזותיהם של י״ל פרץ, שלום עליכם, פרץ הירשביין וכן ממחזותיו שלו. ב-1912 יזם את הקמתה של להקה תיאטרון בשם ״הבמה העברית״, עמה יצא לסיבוב הופעות בערי רוסיה, בו הציגו את מחזהו של קרל גוצקוב ״אוריאל אקוסטה״ בתרגום עברי. כמו כן הרבה להעלות מחזות ומערכונים מפרי עטו עם תלמידי בתי הספר שלו.
עם כיבוש לודז׳ בידי הגרמנים בספטמבר 1939 פתח קצנלסון בחיי בריחה ופליטוּת. לאחר שהסתתר בלודז׳ כשלושה חודשים נמלט לוורשה, וכעבור זמן קצר הצטרפו אליו שם אשתו ושלושת בניו. אחרי חודשים רבים של מצוקה ואֵלם התאושש קמעא ומצא תוכן לחייו כאשר פנו אליו יצחק (אנטק) צוקרמן עם עוד חברים מתנועת ״החלוץ״ וגייסוהו למפעלי החינוך החשאיים שלהם. קצנלסון התמסר בכל לבו להוראת ספרות עברית ותנ״ך בגימנסיה המחתרתית בגטו וארשה, ומתוך כך חזר ליצירה ספרותית. הוא השתתף בקביעות בעיתונות המחתרת ואף ייסד וניהל את הלהקה הדרמטית של התנועה, בה המחיז בעיקר פרקים מן התנ״ך.
יותר מארבעים יצירות כתב קצנלסון בגטו וארשה, רובן ניצלו בזכות הטמנתן במחבואי-סתר שונים שהתגלו בתום המלחמה. רוב יצירותיו בגטו נכתבו ביידיש, כדי שתגענה לנמענים רבים ככל האפשר, ונושאיהן – בעיקר מעלילות הייסורים של אותם הימים. בולטים ביניהן שני שירים ארוכים מ-1942, ״השיר על שלמה ז׳ליכובסקי״ ו״השיר על הרבי מראדזין״, המדגישים את גבורת הרוח העילאית ואת עוצמת האמונה של יהודים הניצבים מול המוות.
קצנלסון, ציור שמן של האמן ינוש ירושביץ 1920
עם אשתו חנה ושניים מבניו
בצידם חיבר קצנלסון שני מחזות עבריים, ״חניבעל״ ו״במצבאה [במפקדה] הראשית״, המעצבים את העימות שבין היהודים לרודפיהם – זה במסווה היסטורי רחוק וזה כביטוי אקטואלי ישיר.
את כל יצירותיו מתקופת ויטל הקפיד קצנלסון להטמין במקומות מחבוא או להפקיד בידי אנשים נאמנים, וכך ניצלו כולן ויצאו לאור בתום המלחמה.
הוא עצמו נשלח עם בנו צבי באמצע אפריל 1944 למחנה המעבר דראנסי, וממנו הובלו לאושוויץ, שם נרצחו בתחילת מאי.
ב-1949 הוקם בקיבוץ לוחמי הגטאות מוזיאון בית לוחמי הגטאות המנציח את שמו. ובו שמור הארכיון שלו. רחובות רבים בישראל קרויים על שמו.
עם תחילת ההשמדה ההמונית של יהודי וארשה חרב על קצנלסון עולמו, כאשר באוגוסט 1942 נלקחו לטרבלינקה רעייתו חנה ובניו הצעירים בן-ציון ובנימין. מכאן ואילך נעשתה הקינה המתמשכת על אובדנם לתמצית הווייתו ולמוקד יצירתו בשארית חייו. עם זאת מצא בו את הכוח להצטרף אל הארגון היהודי הלוחם עם בנו הבכור, צבי, וללוות את חבריו במרד הראשון בינואר 1943. משחוסל הגטו באפריל-מאי 1943 חולץ ממנו אל הצד הארי, ובסיוע ידידים קיבל תעודת אזרח הונדורס שאמורה הייתה להצילו. בפועל שולח לוויטֶל, מחנה עצורים גרמני לנתינים זרים במזרח צרפת, בו שהה עד אפריל 1944 ,בו הקדיש את עיקר זמנו לכתיבה. שניים הם פירותיה העיקריים של תקופה זו. ״פנקס ויטל״, יומן עברי בפרוזה נסערת, המשחזר את ימי האימה בוורשה בתקופת הגירוש הגדול וסביבו. ו״השיר על העם היהודי שנהרג״, פואמה אדירת-פאתוס ביידיש, מקוננת על חורבנו האישי של המשורר השזור בחורבן הלאומי, תוך כדי הטחה מרה כלפי אדם וכלפי שמיים. שתי היצירות האלה הן מן הביטויים הספרותיים העזים והנעלים ביותר שבקעו מתוך השואה בעצם התרחשותה.
קצנלסון בביקורו הראשון בארץ ישראל 1924