באחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה עת שהאזנתי לאחת מתוכניות הרדיו שהוקדשו ליום זה, חשתי דחף בלתי נשלט לבטא את הנושא באמנות פלסטית.

נטלתי את הנייר הראשון שנקרה לידי ושרבטתי עליו סקיצה מהירה. לאחר שסיימתי הבחנתי שעל הנייר מודפס ריכוז חשבון הבנק שלי (עם חריגה קטנה...). הצירוף של סקיצה אמנותית על נייר מהבנק הביא אותי לתהות על משקלן של "הבעיות" הקטנות שלי, אל מול גורלם המר של שישה מיליון היהודים שנרצחו ע"י הגרמנים הנאצים בתקופת השואה.

הסקיצה נשכחה באחת ממגירותיי למשך מספר שנים, עד ליום בו התבקשתי לאשר את השתתפותי בתערוכה קבוצתית בנושא השואה. או אז הוצאתי את הסקיצה מהמגירה, שכללתי אותה והיא הפכה להיות יצירת האמנות הראשונה שלי בנושא טעון זה. אחד המבקרים בתערוכה בה הוצגה יצירתי זו הבחין בה בדימוי שנעלם מעיני, אם כי ייתכן והיה קבור עמוק בתודעתי כשביצעתי אותה: שמונת הצריפים שתיארתי בציור דומים לשמונת הקנים במנורת החנוכה, וארובת המשרפה היא השמש. כך קיבלה יצירתי משמעות נוספת: על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, הצלחנו אנו לשרוד.

בעקבות אותה תערוכה הוזמנתי להשתתף בתערוכה נוספת שנושאה: הטלאי הצהוב. תגובותיי הראשונות להזמנה זו היו רתיעה ופקפוק מעצם האפשרות להביע בציור על סמל כה קטן, את משמעותו הכבדה והאיומה. עם זאת ודווקא מתוך תגובות ראשוניות אלה שלי, עלה בדמיוני הרעיון ליצירה: הגדלתי את הטלאי, כשמהגדלה אחת לשנייה הבנתי שגם אם אגדיל את הטלאי לממדיו של מגרש כדורגל - לא יספיקו ממדיו החדשים לבטא נכונה את עוצמת הזוועה שהתרחשה. לבסוף הגדלתי את הטלאי המקורי פי 6 מיליון (כמספר קורבנות השואה). התקבל בד שכולו שחור ובד שכולו צהוב. משתי יצירות אלה החל הדיאלוג שלי עם הטלאי, דיאלוג שהתפתח לדימויים חזותיים המבטאים את משמעותו בהקשר לצבעו, צורתו ומובנו המילולי.

דיאלוג זה הוביל אותי לעקוב אחר אירועים אנטישמיים המתרחשים היום ברחבי העולם. אמנם הטלאי הצהוב כבר איננו בשימוש ע"י ארגונים ניאו-נאצים כאלה או אחרים, עם זאת האנטישמיות מתבטאת באופנים אחרים ולצערי הרב אף הולכת ומתפשטת.

 

כדור שני להורים ניצולי שואה, אני מאמינה שעבודותיי בתערוכה זו יצליחו להעלות בקרב בני הדור הצעיר את המודעות למיגור האנטישמיות, יחד עם התקווה שהעם היהודי לא יחווה לעולם שואה נוספת.

​

סבינה סעד