חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל, עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים. בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה, חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים. שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים: נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה, חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה. חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית אֶל חֲבֵרָיו קָרָא: שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה. אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו. חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו. מי יזם את שינוי השם מיכאל לדן – אין יודע.
לכאורה, הסיבה לחילופי השמות הייתה שיפור החריזה. מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה'דינדון' שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.
מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן:'דן עוד לא מלאו לו שבע', 'דנה'לה אכול את הבננה'לה', 'שמי הוא דני דן, דני הקטנטן', 'אמא אמרה לי:דני'.
המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור".
שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר 'חמש שנים' שנכתב בלודז' לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.
לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר 'בראשון לספטמבר' שבו היא מתייחסת אל השיר : יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן, עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ עוֹד מִסּוֹף הָגָּן: חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן. אוּלַי תַּגִּידוּ מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?
יצחק קצנלסון ביקר בארץ ישראל פעמיים, בשנים 1925 ו-1934, וזכה לשמוע את שיריו 'מה יפים הלילות בכנען', 'גילו הגלילים', 'רוח עצוב' ו'יהודים רוקדים' מושרים בכל מקום בו ביקר בו.
בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח 'עיר לבנה' לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וכמעט טבע. ברגע האחרון ניצל על ידי מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.
הוא שב לאירופה... עבר את איימי מלחמת העולם השנייה, הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה ביידיש 'השיר על העם היהודי שנהרג', בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא.
ב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.